מניו יורק לירושלים דרך באר שבע

את יער שקיות הפלסטיק שמרצף את הדירה ברחוב 83, אנחנו דוחסים לתוך המזוודות עוד ערב קודם, עם השלמות חיוניות בבוקר.  מוניות כרמל הוזמנו מבעוד מועד לספק את שירותי התחבורה המתבקשים, ומבצע הורדת המזוודות בכל 52 המדרגות עד הכביש החל במועד המתוכנן והושלם כעבור 15 דקות.  סריקה אחרונה ומבט אחרון, נועלים ומפליגים לניוארק.



המתנה בשער 62 בניוארק



ארזנו לבד עם הסלקטורית הישראלית החמוצה משהו, הורדנו נעליים רוקננו כיסים, וזכינו לליטופים מבודקים אמריקאיים יבשים כמו מדבר נוואדה, והנה אנחנו בשער 62 מחכים עם כל השאר, תיירים, אנשי עסקים, חרדים וקהל רב ומגוון אחר, לעלות על סיפונו של ה-747-400 המכונה "באר שבע".

עוד מספיקים לפגוש לכמה דקות את מתי ויעל שחוזרים אחרי 5 חודשים בפרינסטון וטסים אף הם ארצה.

הטיסה לא משהו, אנחנו בשורה האחרונה לפני הזנב, משתתפים על כורחנו במנחה, מעריב ושחרית על כל דקדוקיהן, מימין בעלז ומשמאל סאטמר. או להיפך.   המוניטור שלי לא עובד, המים בשירותים נגמרים באמצע הטיסה, קפה ותה אף הם לא מוגשים בגלל תקלה כלשהי, וזאת לאחר שההמראה מתעכבת שעה ארוכה בגלל בדיקה בטחונית כלשהי. הארוחה דלת המלח שהזמנתי מגיעה רק לאחר שמזכירים לצוות את העניין. נו, כרגיל, טיסה עם אל על מרככת את ההגעה ארצה.

אז בסוף מגיעים ארצה.  נו, נהגי נשר ירושלים לא מאכזבים גם הפעם :  קבלת פנים זועפת ("נו בסדר, ניקח גם אותכם"), שהנהג ירים את המזוודה לבגאז' ? למה מה קרה ? ותוך כדי נסיעה הוא מנהל שיחות קולניות בדיבורית עם סוכנת הביטוח שלו כשכל הנוסעים שותפים בעל כורחם לטקסטים הפרחיים והצעקניים של שני הצדדים, בקיצור, נחיתה מושלמת בלבנט המחוספס, שלא תהיה טעות לאן לקחה אותנו הטיסה.

יואב מגיע בדיוק בזמן לעזור עם המזוודות, וחן שלא נמצאת בבית בגלל סידורים שונים, מפצה אותנו בצורת דירה מסודרת ונקייה עם ברכות ושלל בלונים.

והכלב הקטן, סליחה, הכלבה הקטנה פטיטה, שקצת קשה להסביר לה על טיולים ותאריכים, מצטרפת גם היא לחגיגה ומכשכשת בזנב שאין לה.

טוב, העולם נחמד כשמטיילים, זה כבר ידוע, ובכל זאת,

IT'S GOOD TO BE BACK HOME

יום לפני אחרון, יש באויר קצת דיכאון.

יום לפני אחרון. שוב, קצת קניות, אין מה לעשות, חייבים.  בצהריים  נוסעים לצ'יינה טאון כפי שקבענו אתמול, מזדחלים קצת בחנויות הסיניות המלאות דברים בלתי מובנים וגם קצת כאלה שכן, ונוחתים לבסוף בחדקרן הזהוב.  יש כמובן תור בכניסה.

, לא גדול מדי, ובכל זאת, רבע שעה המתנה זה בטוח.  עולים למסעדה במעלית, לקומה שתיים מתוך השלוש, המלאות כולן עד אפס מקום.  הרעיון של המסעדה הוא כזה :  בין השולחנות עוברות עגלות שבכל אחת מהן קטגוריה אחרת של מאכלים :  האחת בסוגים שונים של כיסני דים-סאם, האחרת במיני מרקים, עוד אחת עם תבשילי בשר, חברתה במאכלים מטוגנים, ויש אחת שבה יש רק קינוחים. הנוהגות בעגלות עוברות בין השולחנות ומציעות את מרכולתן לסועדים.  כל מה שנבחר ועלה לשולחן מסומן בפתק שנמצא על השולחן, וכך, לפי הסימונים האלה נערך לבסוף החשבון. הפלא ופלא.

אנחנו מנסים כמה סוגים של דים סאם, סוגים של בשר, חסילים וחצילים ומקנחים במעין קוביית ג'לי מפוספסת בטעם קפה.  אורז ותה ירוק נמצאים אף הם על השולחן, פרוטוקול זה פרוטוקול.

לאחר מכן אנחנו קופצים לכמה דקות, לפי עצתה של לוסי ויחד איתה, למעין מרכז תרבות סיני שנמצא באיזור, ספק חנות לכלי כתיבה ספק ספרייה, עוצרים בעוד חנות של שמאטעס סיניים, קעריות ומיני תה ועוד שפע של בלתי מזוהים בכל גודל, צבע וצורה, שותים את קרביו של אגוז קוקוס טרי והביתה.

הקוקוס הירוק באמריקה הוא לבן

בערב, כך לוסי (שוב), יש בחזית מרכז לינקולן קונצרט קייץ של תזמורת סווינג, כולל ריקודים.  שני אוטובוסים ואנחנו שם.  ואכן, קהל רב גודש את המקום.  חלקו קרוב לבמה (אלה ששילמו) וחלקו (שזה גם אנחנו) ברחבת ריקודים המרוחקת משהו מהבמה, אבל עדיין מספיק קרוב כדי לשמוע את המוזיקה שמוגברת ומועברת באמצעות מערכת הגברה.   אין מה להגיד, הניו יורקים יודעים לרקוד ולעשות שמח.

צפינו בריקודים עד להפסקה, ואחר שיפרנו לאחור כדי להתחיל לארוז וגם להיפרד בטלפון מכמה אנשים. מה לעשות.



לינקולן סנטר, קצת אחרי השקיעה



עוד בבוקר דיברנו עם טקסי כרמל הידוע והזמנו רכב לשדה התעופה למחר בבוקר.

מצעד גאווה, תוגה של פרידה, וקצת ניחומים עם לטקעס וקאווה

ההצהרה הרשמית היא שהולכים לרחוב 34 באיזור של מייסיס,אולד נייבי  ומנהטן מול, אלא שהצהרות לחוד ומציאות לחוד :  מסתבר שהיום יש מצעד גאווה בשדרה החמישית, ומרוב עליזות וצפיפות, אי אפשר לחצות את השדרה לכיוון המבוקש. 

 אחרי התקף עצבנות ראשוני, אנחנו מחליטים להרגע ולהיטמע.  לא בצועדים בשלב זה, אבל בקהל הנצמד לשפת הרחוב ומריע בהתלהבות לצועדים.   מה שנחמד פה,מעבר לאוירה הקרנבלית שמסביב, הוא שגם מוסדות עירוניים רשמיים של העיריה, כמו מכבי האש, המשטרה, ושירותי רפואת החירום, משתתפים באופן רשמי ופעיל במצעד, כולל כרזות תמיכה בקהילה ונפנוף בדגליה.

טוב, הרענו, צילמנו, התרשמנו, עכשיו צריך לגשת למשימה. עיון קצר במפות ובתצ"אות מגלה נתיב פנוי ללא אוייב, באיזור אחד מקווי הסבוואי.   חיש קל מתבצע איגוף, וכוחותינו מסתערים על החנויות שבגדה השניה של 5^th.  גם הפעם, שנייה לפני שחוזרים הביתה, מגלים עוד כמה חנויות שוות, אבל אין מה לעשות, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה. מספיקים מה שמספיקים ושבים הביתה. ערב אחרון עם לוסי, כולל בתוכו בקבוק קאווה שהצטנן זה מכבר, לטקעס חמימים שלוסי טרחה והכינה, שיחה רצופת הגיגים מכל השותפים ,  ובמקביל מתכבסת לה נגלה של כביסה בחדר המיועד לכך במרתף הבית.

סיימנו.   את השיחה, את הלטקעס, את ההגיגים ואפילו את הקאווה והכביסה, נפרדים וקובעים להיפגש מחר לסעודת סיום במסעדה בצ'יינה טאון בשם The golden Unicorn , החדקרן המוזהב.

לילה טוב.

מי מושל באי של המושל ומי מפדל שם להנאתו

חברינו משכבר הימים ניב ואורה, הזכורים גם מהטיול הקודם בארצו של הדוד, אז ארחונו לסעודת ליל ראש השנה, השכימו ובאו אלינו לעיר הגדולה כדי לבלות מספר שעות בצוותא.  מבעוד יום החלפנו התייעצויות שבסופן סוכם לבדוק מה קורה באי הסמוך למנהטן ששמו הוא Governors Island כלומר האי של המושל. מי מושל ואיזה מושל, תוכלו למצוא כאן, כולל היסטוריה מהזמן הרחוק ומזה הקרוב, אבל מה שעניין אותנו היו הפעילויות המובטחות שם בשבת (קונצרט והפנינג משפחתי נחמד), הנוף שנראה מהאי לכיוון מנהטן, וההפלגה עצמה שהיא חינמית.

פסל זה, המוצב בבאטרי פארק, היה ליד מגדלי התאומים ביום שקרסו. ניתן להבחין בחורים שניבעו בו מהארוע ההוא.

אנשי לונג איילנד אוספים אותנו מביתנו קצת אחרי 11 ונוסעים לכיוון באטרי פארק, שם נמצאים מעגני המעבורות. לא ממש קל למצוא חניה ביום שבת בבוקר, כשהמוני תיירים גודשים את האיזור. לבסוף אנחנו נכנעים ונכנסים לחניון רב קומתי, ופוסעים על פני הפארק (באטרי) האמור, ועל פני שני הטרמינלים של המעבורות : זה של סטייטן איילנד, חדש ומשופץ, כמוהו כרחבה שבחזיתו, וההוא של גוברנורס איילנד, בעיצוב קלאסי ישן, בו אנו נכנסים ומחכים לתורנו לעלות על המעבורת.

ואכן כעבור דקות לא רבות ניתן האות וההמון שם פעמיו אל הסיפונים.  האם ניתן לקרוא לשיט של חמש דקות "הפלגה" ?   אכן סוגייה לדון בה.

נוחתים על חוף האי ונסחפים בזרם האנשים לכיוון השביל המוליך אל מרכז הפעילות, כך אנו מקווים. ואכן, בינות למבנים אדומי הלבנים, מתגלה מצבור אופניים מכל הסוגים המינים והגדלים.  אנחנו בוחרים את הכרכרה מרובעת הגלגלים והמושבים ומתחילים לדווש בשבילים. 

ניב בודק את השיניים של הסוס

 לא לוקח הרבה זמן ואנחנו גומרים להקיף את רוב האי, תוך שאנו עוצרים לכמה דקות  כדי להשקיף על הופעת ג'אז-דיקסילנד בסגנון שנות העשרים של המאה הקודמת, ואחר, מחזירים את הכרכרה לאורוותה ועומדים בתור למעבורת המפליגה בחזרה למנהטן.

נחתנו.  מדדים מעט באיזור הפארק ומחליטים לתפוס רכבת תחתית לכיוון איזור המסעדות שנמצא יותר מערבה, כי להתחיל לחפש חנייה שם זה יהיה סיפור. תפסנו. נסענו. עלינו על פני האדמה ונכנסנו למסעדה יפנית.  החלק החזק פה היה העיצוב של הסושי והשרימפס שהתייצבו בצורת מניפה או פירמידה, תלוי מאיפה מסתכלים.

הפסל שלפני אורה זה סושי

מכאן הלכנו לצ'לסי מרקט שזהו מרכז קניות השוכן במבנה של טחנת קמח ישנה. העיצוב יוצא מהכלל יפה, והקפה ששתינו שם היה טעים ביותר ועם דוגמה מושקעת בקצף. יופי.

ממשיכים בהשתרכות לכיוון פיר 54 ששם, על קו המים נערכת מסיבה רבת דציבלים של הקהילה ההומו לסבית המקומית, ואח"כ סבים לאחור ועולים על ה"סקיי ליין" שזו היא מסילה ששימשה בעבר בעיקר לרכבות משא שהובילו חומרים ומוצרים אל השכונה הזו, שהיתה תעשייתית בעבר, ואילו עתה עוצבה המסילה כטיילת מרוצפת עץ וריהוט ייעודי ושוקקת חיים, תיירים, מטיילים ואוהבים.

בשלב זה הצוות מכריז על אפיסת כוחות, מה שגורם לעצירת מונית צהבהבה וניווטה לכיוון החניון בו השארנו את רכבנו. יותר נכון את הרכב של ניב ואורה.

חוזרים הביתה בדימדומים על הכביש לזכרו של פ.ד. רווזוולט נשיאנו, ינוח על משכבו וכו', ואורותיה של מנהטן נדלקים אל מול עינינו, מחזה רב הוד לחובבי מעצמות ונוף סופר-אורבני.

נפרדים בתודה ובחיבוקים מניב ואורה ומטפסים בשארית כוחותינו למאורה.

זה אני עומד ומנפנף לשלום לספינה של אורה וניב



עוד תמונות אפשר למצוא כאן

תמונות תמונות תמונות

קחו לכם יום יומיים ותציצו. הכל מרוכז בלינקים שלהלן :

יציאה + ניו אינגלנד 1

ניו אינגלנד 2

ניו אינגלנד 3

ניו אינגלנד 4

ניו אינגלנד 5

ניו אינגלנד 6

ניו יורק 1

ניו יורק 2

ניו יורק 3

ניו יורק 4

ניו יורק 5

ניו יורק 6

ניו יורק 7

ניו יורק 8

ניו יורק 9

ניו יורק 10

ניו יורק 11

ניו יורק 12

ניו יורק 13

ניו יורק 14

קצת מעייף, אני יודע, אבל בכל זאת יש כמה פריימים נחמדים.

יום שמתחיל ב-MET אבל מסתיים מאד חי

אנחנו כאן וגם המטרופוליטן מוזיאון כאן, לא רחוק.   אז שלא ניפגש ? ניפגש. בעיקר כשיש שם תערוכה של הגאון המנוח, מעצב התלבושות הידוע, אלכסנדר מקווין.  כבקיאים ורגילים אנו ניגשים לקופת הכרטיסים, תורמים שני דולר  וזוכים בתמורה לכרטיס כניסה (זה למדנו מותיקי העיר ניו יורק). 

 עומדים חצי שעה בתור המשתרך לו בינות לפסלים עתיקים ועתיקים פחות וכמה סרקופגים מקפריסין להעלאת המוראל, ולבסוף מגיעים לתערוכה האמורה, ונטמעים בהמונים הצובאים על מוצגיה.  אכן גאון האיש, חוזרת ומאשרת מבקרת האופנה שבצוות, גאון אבל מת. חבל.

זה מה שהספקתי לפני שהבנתי שאסור לצלם

כמה מלים על המטרופוליטן :  כמו עוד סימנים רבים שאתה נתקל בהם על כל צעד ושעל פה, גם המוסד הזה זועק מכל אבן ומרצפת, מכל קיר וגרם מדרגות, מאין ספור אכסדרותיו גבוהות התקרה : דע לך ואל תטעה,  פוסע אתה בתחומה של מעצמה.    הבנייה המונומנטלית בסגנון אירופאי קלאסי, שפע המוצגים, הסדר המופתי והנקיון, והעיקר, המון המבקרים הגודשים את המקום, תיירים כמקומיים, פנסיונרים כתלמידי בית ספר, כולם כאחד נותנים תחושה של כח  ושל עוצמה תרבותית, שהיכולת הטכנולוגית והמנהלית הן רק פועל יוצא שלה .

קצת הסתובבויות מתחייבות וחוזרים הביתה כדי לתכנן את הערב.  על הפרק :  ג'אז.

לא שאנחנו מי-יודע-מה פריקים של ג'אז, אבל יש כמה דברים שמדברים אלינו. ביג בנד, סווינג, בלוז, סקסופון...   לניו יורק יש הרבה מה להציע, אבל מכיוון שאנחנו לא בסצנה, קצת קשה להחליט במה לבחור.    הפור נפל ואנחנו בוחרים במועדון סווינג וג'אז שנמצא ברחוב 46 ונושא את השם המפתיע "SWING 46" .    מובטח שתופיע שם הערב תזמורת בשם FELIX AND THE CATS. התלבשנו לארוע, אוטובוס, רכבת, הגענו.  המועדון נראה מבחוץ בדיוק כמו התמונה ב-GOOGLE STREET VIEW, כמה מפתיע.    נכנסים, שולחן ליד הבמה, עוד אין תזמורת, אבל יש תשתית :  פסנתר, בס, תופים, ומושבים לכלי נשיפה.  לאט-לאט המקום מתמלא, אם כי לא בצפיפות, באנשים שבאו לשתות, לאכול ארוחת ערב לצלילי הפליקס, או סתם להנות.   אט-אט מגיעים גם פליקס וחתוליו, הוא עצמו ושני הסקסופוניסטים נראים די יהודים, ויש גם טרומבוניסט מהתפוצה האפריקנית.

פליקס מתיישב ליד הפסנתר, ותוך כדי נגינה מברך את הבאים ואומר כמה מלים על הרפרטואר, ולעבודה.  ואיזה עבודה !   שפתיים יישקו.  קלאסיקה סווינגית במיטבה, מבית היוצר של דיוק אלינגטון ודומיו ועוד כהנה וכהנה.  במהלך הערב מצטרפים להרכב זמר, זמרת, וחצוצרן-זמר, איש בתורו, שני רקדנים מקצוענים רוקדים לצלילי הבנדה, ואף כמה זוגות מקרב האורחים קמים ומפגינים יכולת נחמדה בתחום הריקוד. 

ההפסקה של התזמורת מנוצלת לשיעור בריקוד שניתן ע"י צמד הרקדנים לקהל הרחב, ואף אני נוטל בשיעור זה חלק מביך-משהו.

החלק השני מתאפיין בעיקר ביצירות ג'אז קלאסיות המביאות לידי ביטוי את היכולת הטכנית והאמנותית של הנגנים בקטעי סולו משובבי אוזן ולב.

קצת לפני שמתחיל הסיבוב השני של התזמורת, אנחנו מתקפלים בדרך הביתה ולא מוותרים על התברברות  בקווי הלילה הניו יורקיים של הסבוואי שלא עוצרת בכל התחנות של הקו, מסתבר. אנחנו מחליטים לא לחכות לאוטובוס אלא לקחת מונית. גאוני.

הקיץ מתחיל בחריקה אבל ההמשך דווקא נעים לאוזן ולשאר החלקים

הגיע יום הדין. למרות שידולים והפצרות מצד לוסי יקירתנו, ארזנו חפצינו, הזמנו מונית מ" מוניות כרמל" ועשינו עלייה (של שלוש קומות ניו יורקיות בלי מעלית, אוף...).   אבל אי אפשר להתלונן : הדירה מרווחת למדי, יש אינטרנט בשפע לכל דורש, ואפשר להסתובב בתחתונים.  התמקמנו.

לאן היום ?   ובכן ה-21/6 נחוג כאן ובעוד פינות בעולם כיום הראשון של הקיץ.  הניו יורקים מציינים זאת ע"י קיום קונצרטים וסשנים המוניים בכל תחומי המוסיקה, ובכל פינות העיר.  אנחנו ניזונים מהאינטרנט בסיפור הזה,מה שגורם לנו להגיע למקומות בהם בעצם לא מתרחש דבר. הגיטרות שאמורות להתייצב בסנטרל פארק, מבריזות, וכנ"ל גם הפסנתרן מגן קארל שורץ. 

סנטראל פארק בדרך לקונצרט שלא היה

 גם החזאי מאכזב, אבל לטובה : הגשם שהובטח מהצהריים מבריז גם הוא והיום ממשיך להיות קייצי וחמים עד למחרת אפילו.  אבל האכזבה לא נמשכת זמן רב :  ביוניון סקוואר מתקיים גם מתקיים הארוע המובטח של נגני גיטרות חובבים מכל הסוגים הצבעים והגילים, חובבים וחביבים.  

סיימון וגרפונקל הדור הבא

 לאחר מכן אנחנו מצפינים לבימת הקיץ של סנטראל פארק, לפגוש את לוסי וידידתה איזבל ולצפות בהופעה של להקת רוק-פופ-בלוז צרפתית, שאחריה מוקרן סרט תיעודי על סרז' גינסבורג.   צרפתית עם כתוביות באנגלית כשחצי מסך מוסתר לנו ע"י עמודי חשמל זה לא בדיוק הטריפ שלנו, אז מוכרזת פרישה וקובעים להיפגש אצל לוסי אחר כך.

מימין לגברת אלוני יושבת לוסי ולימינה איזבל. את היתר אני לא מכיר.

ה"אחר-כך" מגיע לבסוף ואנחנו יושבים על יין וגבינות, כיאות לערב עם ניחוח צרפתי, מתוודעים לאיזבל, צרפתיה לפי מקורה ומתורגמנית לפי מקצועה, והכל נינוח ומבודח ונחמד.

פורשים לדירה כשעל שפתינו מתנגנת לה הנעימה "לילה ראשון בלי לוסי", מצד אחד קצת עצוב, מצד שני, קצת רווח לנו. (ואולי גם לה).

תודה לוסי על שהכנסת אותנו לביתך.