יום לפני אחרון. שוב, קצת קניות, אין מה לעשות, חייבים. בצהריים נוסעים לצ'יינה טאון כפי שקבענו אתמול, מזדחלים קצת בחנויות הסיניות המלאות דברים בלתי מובנים וגם קצת כאלה שכן, ונוחתים לבסוף בחדקרן הזהוב. יש כמובן תור בכניסה.
, לא גדול מדי, ובכל זאת, רבע שעה המתנה זה בטוח. עולים למסעדה במעלית, לקומה שתיים מתוך השלוש, המלאות כולן עד אפס מקום. הרעיון של המסעדה הוא כזה : בין השולחנות עוברות עגלות שבכל אחת מהן קטגוריה אחרת של מאכלים : האחת בסוגים שונים של כיסני דים-סאם, האחרת במיני מרקים, עוד אחת עם תבשילי בשר, חברתה במאכלים מטוגנים, ויש אחת שבה יש רק קינוחים. הנוהגות בעגלות עוברות בין השולחנות ומציעות את מרכולתן לסועדים. כל מה שנבחר ועלה לשולחן מסומן בפתק שנמצא על השולחן, וכך, לפי הסימונים האלה נערך לבסוף החשבון. הפלא ופלא.
אנחנו מנסים כמה סוגים של דים סאם, סוגים של בשר, חסילים וחצילים ומקנחים במעין קוביית ג'לי מפוספסת בטעם קפה. אורז ותה ירוק נמצאים אף הם על השולחן, פרוטוקול זה פרוטוקול.
לאחר מכן אנחנו קופצים לכמה דקות, לפי עצתה של לוסי ויחד איתה, למעין מרכז תרבות סיני שנמצא באיזור, ספק חנות לכלי כתיבה ספק ספרייה, עוצרים בעוד חנות של שמאטעס סיניים, קעריות ומיני תה ועוד שפע של בלתי מזוהים בכל גודל, צבע וצורה, שותים את קרביו של אגוז קוקוס טרי והביתה.
 |
| הקוקוס הירוק באמריקה הוא לבן |
בערב, כך לוסי (שוב), יש בחזית מרכז לינקולן קונצרט קייץ של תזמורת סווינג, כולל ריקודים. שני אוטובוסים ואנחנו שם. ואכן, קהל רב גודש את המקום. חלקו קרוב לבמה (אלה ששילמו) וחלקו (שזה גם אנחנו) ברחבת ריקודים המרוחקת משהו מהבמה, אבל עדיין מספיק קרוב כדי לשמוע את המוזיקה שמוגברת ומועברת באמצעות מערכת הגברה. אין מה להגיד, הניו יורקים יודעים לרקוד ולעשות שמח.
צפינו בריקודים עד להפסקה, ואחר שיפרנו לאחור כדי להתחיל לארוז וגם להיפרד בטלפון מכמה אנשים. מה לעשות.
 |
| לינקולן סנטר, קצת אחרי השקיעה |
עוד בבוקר דיברנו עם טקסי כרמל הידוע והזמנו רכב לשדה התעופה למחר בבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה